מאת מיכל משיח בנימין · זמן קריאה: כ-5 דקות
מישהו טורק דלת בחדר הסמוך. עוד לפני שיש זמן לחשוב מה קרה, הכתפיים כבר עולות, הנשימה נעצרת לרגע והלב מתחיל לדפוק מהר יותר. כעבור שנייה מתברר שזו רק דלת, ומנסים להירגע. אבל הגוף כבר הספיק להגיב.
זה יכול לקרות לכולנו. אצל אנשים שחוו אירועים קשים או מאיימים, התגובות האלה עשויות להיות מהירות וחזקות יותר, ולעיתים לוקח להן זמן רב יותר לחלוף.
מה זה אומר שהגוף זוכר?
כשאנחנו חווים סכנה, הגוף מגיב במהירות, לעיתים עוד לפני שהספקנו להבין מה קורה. השרירים נדרכים, הנשימה משתנה, הדופק מואץ והקשב מופנה לזיהוי האיום. זו מערכת שנועדה להגן עלינו.
אבל לפעמים, גם אחרי שהסכנה חלפה, מערכת העצבים ממשיכה להגיב כאילו היא עדיין קיימת. צליל, מבט, ריח או תחושה מסוימת יכולים לעורר תגובה חזקה, גם כשהאדם יודע שאין סכנה ממשית בהווה.
לכך מתכוונים כשאומרים שהגוף זוכר. לא שהזיכרון מאוחסן בשרירים, אלא שחוויות מהעבר יכולות להמשיך להשפיע על תגובות גופניות ורגשיות בהווה.
לכן אפשר להבין היטב מה קרה, לדבר על כך ואפילו לדעת שהסכנה חלפה, ועדיין להרגיש שהגוף מגיב אחרת.
למה הבנה לבדה לא תמיד מספיקה?
לשיחה יש מקום משמעותי בטיפול. היא מאפשרת לתת מילים לחוויות, להבין דפוסים, להפחית בדידות וליצור משמעות.
אבל לפעמים אנשים מגיעים אליי ואומרים:
"אני יודע בדיוק מה קרה לי, כבר דיברתי על זה בטיפול, אז למה אני עדיין מגיב ככה?"
ההבנה קיימת, אבל התגובה הרגשית והגופנית עדיין לא השתנתה.
יש גם אנשים שיודעים לתאר את הרגשות שלהם בצורה מדויקת, אבל מתקשים להרגיש אותם בזמן אמת. לפעמים זו דרך התמודדות שהתפתחה בתקופות שבהן מגע עם רגשות היה מציף או מאיים.
במצבים כאלה, אפשר לשלב בטיפול גם תשומת לב למה שקורה בגוף, לצד השיחה וההבנה.
איך זה מתבטא ביומיום?
לא תמיד מזהים את הקשר בין התגובות לבין חוויות העבר. לפעמים הוא מופיע דווקא בדברים הקטנים:
- בגוף: לסת קפוצה, כתפיים מורמות, נשימה שטחית או מתח מתמשך.
- בשינה: קושי להירדם, יקיצות מרובות או שינה שאינה מרעננת.
- בקשב: דריכות, סריקה של הסביבה וצורך לדעת מה מתרחש מסביב.
- בתגובות פתאומיות: בהלה מרעש, מתנועה לא צפויה או משינוי בטון הדיבור.
- בקשרים: התכווצות מול ביקורת, רצון להתרחק או קושי להרגיש בטוחים בקרבה.
- בניתוק: תחושת ריחוק, ערפל, כבדות או קושי להרגיש נוכחים.
התגובות האלה אינן בהכרח בחירה מודעת, ולא תמיד אפשר לשנות אותן באמצעות כוח הרצון. חשוב גם לזכור שהן יכולות להופיע מסיבות שונות, ולא בהכרח מעידות על טראומה.
איך עובדים עם הגוף בטיפול?
לפעמים, באמצע שיחה, אני עשויה לעצור ולשאול: "איפה את מרגישה את זה בגוף עכשיו?"
לא תמיד יש תשובה. אצל אנשים שחוו פגיעה או טראומה, הפניית תשומת הלב לגוף יכולה להיות לא פשוטה, ולעיתים אפילו מציפה. לכן אנחנו מתקדמים בהדרגה, בהתאם למה שמתאים לאדם וליכולת שלו באותו רגע.
אפשר להתחיל בזיהוי תחושה קטנה, לשים לב מתי היא משתנה, מה מגביר אותה ומה עוזר להיחלש. המטרה אינה להכריח את הגוף להירגע, אלא להרחיב את היכולת להכיר את התגובות שלו ולהתמודד איתן.
לעיתים העבודה הזו משתלבת עם EMDR, עם גישות ממוקדות גוף או עם טיפול בשיחה.
לא במקום מילים, אלא לצד המילים
אני לא רואה בעבודה עם הגוף תחליף לשיחה. הסיפור האישי, ההבנה של מה שקרה והמשמעות שאנחנו נותנים לחוויות שלנו הם חלק חשוב מהתהליך הטיפולי.
אבל לפעמים המילים לבדן אינן מספיקות כדי לשנות תגובות שהפכו לאוטומטיות.
שילוב של שיחה, תשומת לב לתחושות הגוף ועבודה על ויסות רגשי יכול לאפשר שינוי הדרגתי באופן שבו אנחנו חווים את עצמנו ואת העולם.
לא תמיד צריך להבין הכול לפני שמתחילים להרגיש אחרת, ולא תמיד צריך להרגיש אחרת כדי להתחיל להבין.
אם יש פער בין מה שאת יודעת ומבינה לבין האופן שבו את עדיין מגיבה, אפשר לפנות לטיפול שבוחן גם את מה שמתרחש מעבר למילים.
המאמר נועד למידע כללי ואינו תחליף לייעוץ או לאבחון מקצועי.
מרגישה שיש פער בין מה שאת יודעת לבין איך שאת מגיבה?
אפשר להתחיל בשיחת היכרות קצרה בטלפון, ללא עלות ובלי התחייבות.
לתיאום שיחת היכרותשליחת וואטסאפ